הרשת גועשת על הוויכוח הסוער. אני חייבת להודות- אני שמחה לקרוא אתכן!

כחברה שמראיינת אלפים!!! בחודש יש לנו בנצמארק רחב ונקודת מבט מעניינת לוויכוח הסוער.
בראיונות עבודה מגיע אותו שלב שאי אפשר לשכוח – השלב בו מועמד/ת מתנצלים על כך שיש להם חיים. פשוטו כמשמעו. ככה אני תופסת את הסיטואציה.

אמהות שמורידות את הקול כשהן מספרות שיש ילדים בבית, הן ממהרות להסביר ש”זה לא יפגע בשעות”, שהן “מאוד מחויבות” וש”יש להן עזרה”.

ואבות… אומנם פחות מדברים על הבית אבל יש שמעלים את הסוגייה באותו ההקשר בדיוק. האם לגיטימי לצאת מוקדם ולהוציא את הילדים מהגן, לקחת לחוגים ולחלוק ימי מחלה עם בת הזוג.
כאילו הם מבקשים משהו חריג.

גם אני כעובדת פעם התנצלתי והסברתי שיש לי גיבוי, עזרה, תמיכה.
אבל, ברגע שביקשתי גמישות לצד עמידה באותם יעדים ומשימות החלטתי לקום וללכת.
בגישה הניהולית שלי אני מאמינה שהאיזון צריך לבוא משני הכיוונים.
בין אם יש ילדים בבית או לא, גם למי שעדיין לא נמצא במעגל ההורות יש חיים אחרי העבודה, וזה הכי לגיטימי שיש!
דיווח השעות הוא עוד כלי ב KPI שלנו לנהל, למדוד, להקיש ולהפיק תובנות.
אבל כמו הדרך גם התוצאה הסופית חשובה לכל מנהל/ת. אבל יש מסגרת שעות, א-ב-ל היא יכולה להיות גמישה ומאוזנת.

מתי בדיוק הפכנו את ההורות למשהו שצריך להתנצל עליו?
הרי רובנו חיים בתוך מרתון בלתי נגמר של גם וגם וגם.
גם קריירה.
גם ילדים.
גם זוגיות.
גם בית.
גם שאיפות.
גם להיות נוכחים.
גם לנסות להחזיק חיוך כשיש עומס, אשמה, עייפות ולו״ז שנראה כמו סודוקו!

והאמת? אין פה מושלם.
אין באמת איזון קסום שכולם מצאו ורק אתם לא.
יש אנשים שמנסים, כל יום מחדש.
ואולי דווקא האנשים שיודעים לעצור רגע בשביל הילד שלהם, להגיע למסיבת סיום, לקחת בוקר כשהילד חולה, או לבחור להיות נוכחים באמת –
הם לא פחות מקצועיים.

לפעמים הם אפילו מנהלים, עובדים ואנשים טובים יותר.
אני פוגשת כל כך הרבה הורים חזקים, שאפתנים, חכמים ומצליחים –
שפשוט מנסים לבנות חיים שיש בהם גם משמעות מקצועית וגם משפחה.
ואולי הגיע הזמן שנפסיק לגרום לאנשים להרגיש שהם צריכים לבחור.

אדרבה אחרי השנים האחרונות שעברנו, איזונים וחוסן הם עוגן משלים ועוטף ולא פחות חשוב מוטיבציה שמלווה בהנעה להתייעלות, מצויינות ומחוייבות.

מחשבה לשבת, ובכלל.
איזה מנהל/ת אני רוצה להיות, איזה עובד/ת אני מוכן להיות ואיזה הורה אני שואף להיות.